פסק-דין בתיק ע"פ 30217/06

          לפנינו ערעור על גזר-דינו של בית-משפט שלום בירושלים (כב' השופט ד' מינץ) בת"פ 4355/03, מיום 1.3.06.

          המערער (הנאשם 5) הורשע בבית-משפט קמא, על-יסוד הודאתו, בעבירות על-פי סעיפים 220(4) ו-220(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961, ולפי סעיפים 117(ב)(6) ו-117(ב)(8) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975.

          הודאתו של המערער ניתנה במסגרת הסדר טיעון, שאליו הגיעו הצדדים לאחר שמיעת כל הראיות. על-פי ההסדר, הוסכם בין הצדדים כי דינו של המערער ייגזר לששה חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצו בעבודות שירות, למאסר על תנאי ולקנס על-פי שיקול-דעת בית-המשפט. כן סוכם במסגרת ההסדר, כי המערער ישלם את שומת המע"מ, שהוא מחויב בה על-פי דין, מתוך כספי ההפקדה של הערבות הבנקאית. בטיעונים לעונש עתרה התביעה הכללית להטלת קנס בסך 50,000 ש"ח, ואילו המערער ביקש להסתפק בהשתת קנס סמלי בסכום של 1,000 ש"ח, בשל מצבו הכלכלי הדחוק.

          בית-משפט קמא גזר על המערער ששה חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, מאסר על-תנאי של שנה וכן קנס בסך 200,000 ש"ח או ארבעה חודשי מאסר תמורתו.

          נסיבות ביצוע העבירות, כפי שתוארו בגזר-דינו של בית-משפט קמא, היו כדלהלן: המערער הגיע לישראל מתאילנד. הוא בן 44, נשוי ואב לחמישה ילדים. במועד הרלבנטי לאישומים, בשנת 2001, שימש  המערער כמנהלה הפעיל של הנאשמת 4, שנרשמה כחברה העוסקת באספקת שירותי כוח-אדם. בתקופה האמורה, קיבלו הנאשמים 1 ו-3 במרמה היתרים להעסקת עובדים זרים בענף הבניין, ומכרו את ההיתרים לנאשמת 4 ולמערער אשר שימש, כאמור, כמנהלה. נאשם 1 ביקש מרשויות המדינה בשנת 2001, בשם החברה הנאשמת 2, היתרים להעסקת 149 עובדים זרים, תוך ידיעה שהחברה לא תעסיק אותם. את ההיתרים שקיבל מכר הנאשם 1 לנאשמת 4 באמצעות המערער, זאת תמורת סך של 510,000 דולר. בתקופה שמחודש ינואר 2001 ועד לחודש דצמבר 2001, ביצעו הנאשמים שורת עסקאות של מכירת היתרים להעסקת עובדים זרים, כאשר הסכום הכולל שנתקבל על-ידם ממכירת ההיתרים עמד על כ-12,000,000 ש"ח. התקבולים ממכירת ההיתרים לא נרשמו בפנקסי החשבונות של הנאשמת 4. בדו"ח שהגישה הנאשמת 4 באמצעות המערער למס הכנסה בשנת המס 2001, דווח על הכנסה בסך 842,238 ש"ח בלבד תוך העלמת הכנסה בסכום של לפחות 1,000,000 ש"ח. בדו"חות שהוגשו לשלטונות מע"מ באותה שנה, דיווחו הנאשמת 4 והמערער על מחזור עסקאות של 22,516 ש"ח בלבד. בגין המעשים האמורים הורשע המערער בעבירות שצוינו לעיל.

          בהחליטו להשית על המערער קנס העולה על זה שעתרה לו המאשימה, ציין בית-משפט קמא את חומרת העבירות ונסיבות ביצוען, המחייבות הטלת עונשים משמעותיים, ובפרט במקרים כמו הנדונים, שבהם הפיק העבריין טובות הנאה  ניכרות מביצוע העבירות. בית-משפט קמא החליט לכבד את הסדר-הטיעון בעניין הטלת המאסר בעבודות שירות, ואולם בעניין הקנס - שעל-פי ההסדר הושאר לשיקול דעת בית-המשפט - החליט להשית על המערער קנס בשיעור העולה על זה שעתרה לו המשיבה, בציינו כי מדובר בהעלמת מס מכוונת של מאות אלפי שקלים חדשים, בהעברת דו"חות כוזבים ובשימוש בתחבולה ובמרמה על-מנת להתחמק מתשלום מס. בית-משפט קמא סבר, כי יש להטיל על המערער קנס שיהלום את חומרת העבירות וייטול ממנו כל הנאה שהפיק ממעלליו, עת הרוויח במשך כשנה כ-850,000 ש"ח ללא תשלום מסים. על-רקע זה, ובהתחשב בהסדר הטיעון ובנסיבותיו האישיות של המערער, אשר פורטו על-ידי באת-כוחו, השית בית-משפט קמא על המערער קנס כספי בסך 200,000 ש"ח או ארבעה חודשי מאסר תמורתו, ועל הנאשמת 4 - שהנה חברה שאינה פעילה - הטיל קנס סמלי בסך 1000 ש"ח.

          בהודעת הערעור מלין המערער על שיעורו של הקנס שהושת עליו. לטענתו, שגה בית-המשפט קמא כאשר הטיל עליו קנס בשיעור ניכר וגבוה מזה שעתרה לו המשיבה, ובפרט כאשר הוא חסר אמצעים, וייאלץ במקום תשלום הקנס לשהות מאחורי סורג ובריח.

          המשיבה גורסת, כי אין מקום להתערב בשיעור הקנס שהושת על המערער, למרות שהקנס עלה על הסכום שלו עתרה בבית-משפט קמא, שכן על-פי הסדר הטיעון הושארה ההחלטה בעניין גובה הקנס לשיקול דעת בית-המשפט.

          לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, סבורים אנו כי לא נפלה טעות בשיקוליו של בית-משפט קמא בגזירת הדין, המצדיקה התערבות ערכאת הערעור. הקנס שהוטל על המערער הנו ראוי והולם, זאת בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירות ובהיקף הכספי הניכר של סכומי מס ההכנסה והמע"מ שהעלים המערער, אגב ביצוע עבירות נלוות חמורות על פקודת מס הכנסה וחוק מס ערך מוסף. שיעור הקנס לא הוגבל על-ידי הצדדים במסגרת הסדר-הטיעון, ובהסדר אף נקבע במפורש כי הקנס ייקבע על-פי שיקול דעת בית-המשפט. אמנם, המשיבה עתרה בבית-משפט קמא לתשלום קנס בסך 50,000 ש"ח בלבד, ואולם הלכה פסוקה ונטועה היא, כי בית-משפט רשאי להטיל עונשים חמורים מאלו שעותרת להם התביעה הכללית (ראו: ע"פ 1289/93 יאיר לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 158, 171). ודוק: אין מדובר בעונש שחרג מהסדר טיעון, אלא בהטלת קנס בשיעור העולה על זה שלו עתרה המשיבה, במסגרת הסדר שבו הוסכם כי הקנס יושת על-פי שיקול דעת בית-המשפט. על כן, לא נפל פגם בהחלטתו של בית-משפט קמא, לפיה חומרת העבירות והיקף העלמות המס, מחייבים הטלת קנס בשיעור ניכר וגבוה מזה שלו עתרה המשיבה, זאת חרף מצבו הכלכלי הדחוק של המערער. דומה כי העונש הכולל איננו חמור כלל, בהתחשב בענישה המקובלת בכגון דא.

לפיכך, לא מצאנו מקום להתערב בגזר-דינו של בית-משפט קמא בעניין שיעור הקנס, ואף לא מצאנו להיעתר לבקשה החלופית של המערער, לפיה יתאפשר לו לרצות בעבודות שירות את המאסר שנקצב בגין אי-תשלום הקנס. עם זאת, נורה כי המערער יוכל לשלם את הקנס הכספי בסך 200,000 ש"ח ב-20 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 1.12.06 (קרי - לאחר סיום ריצוי המאסר בעבודות שירות). אם לא ישולם תשלום במועדו - תעמוד כל יתרת הקנס שלא שולמה לפירעון מיידי.

התוצאה היא, כי לבד מפריסת תשלום הקנס לתשלומים כנ"ל, נדחה הערעור בזה.

ניתן היום, כ"ד בסיוון תשס"ו (20 ביוני 2006), בהעדר הצדדים (על-פי הסכמתם).

המזכירות תמציא העתקים מפסק-הדין לב"כ הצדדים.

ש ו פ ט                                                     ש ו פ ט                                            ש ו פ ט התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: